כשהייתי בת 13 וחצי נפטרה אימי מהמחלה אחרי 8 שנים של התמודדות.
אותנו כמובן לא שיתפו והסתירו עד הרגע האחרון, עד שנפטרה ואז נתגלה הכל.
אז הבנתי את תמונת הזוגיות שראיתי אצל הורי שלא תמיד הבנתי, ולפעמים אפילו כעסתי… על אמא.

אני זוכרת תמונה אחת, ערב אחד גשום וחורפי, אבא חזר מהעבודה מאוחר, סוף סוף התיישב לנוח, ואמא שוכבת על הספה מבקשת שיביא לה את העיתון, והוא קם בחיוך, באהבה ומביא לה את העיתון. ואני זוכרת שחשבתי לעצמי:
"איזו אגואיסטית, את לא רואה שלא מזמן חזר מהעבודה, והוא רק הרגע התיישב לנוח מהיום שלו שהתחיל ב-5 בבוקר? תקומי ותקחי בעצמך את העיתון."
אני זוכרת את אמא מלמדת את אבא לבשל, ואיך הם היו יחד בזה, איזו אהבה הייתה שם.
והיא ידעה… והוא ידע… והם התכוננו… ליום שהיא לא תהיה שם עוד.

תמונה נוספת שזכורה לי, היא קידוש בליל שבת. אבא שותה מהיין, מעביר את הכוס ומדלג עליה, והיא אומרת לו "אני עוד לא מתה." המשפט הזה כל כך נחרט בי, ואני חושבת איך אבא שלי, שכל כך אהב את אמי, שעשה בשבילה הכל, איך מהתת מודע הוא דילג עליה, איך המחשבה הפנימית שלו יצאה החוצה בלי משים.

זמן קצר אחרי זה היא נפטרה, ואני זוכרת את ערב שבת הראשון שלנו בלי אמא.
אבי מקדש והוא נחנק מדמעות וכולנו בוכים. ערב שבת ראשון בלי אמא, קידוש ראשון בלי אמא.

תמונת הזוגיות הזו של הורי נחרתה בתוכי,
תמונה של אמא חולה ואבא שמטפל בה ואוהב אותה יותר מכל דבר.
ואני נותרתי בודדה כמו שמעולם לא הייתי, בודדה בלי אמא, עם תחושת נטישה גדולה ועם התכנסות גדולה פנימה.
לקח לי הרבה זמן עד שהסכמתי לבטוח בבן זוג וללכת איתו עד הסוף.
נישאתי בגיל 44, אחרי שכבר לא האמנתי שתהיה לי זוגיות,
וראיתי את עצמי מזדקנת לבד, וזה היה מפחיד לחשוב על זה.

אז סוף סוף התחתנתי, וילדתי את בכורי בגיל 45 ותאומים בגיל 50,
ויכולתי לסיים את הסיפור "והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה".
אבל זה לא היה כך, ומצאנו את עצמנו אוהבים מאד וגם רבים וכועסים,
ומדברים ומשלימים ומנסים בכל כוחנו לעשות שלום בזוגיות.
קראתי ספרים, הקשבתי לשיעורים, והיינו בטיפול זוגי, אבל לא הצלחנו לחולל את השינוי שביקשנו.

עד שהגעתי לתורת הקבלה, ושם הבנתי.
הבנתי מה מנהל אותנו, למה אנחנו רבים, ואיך עושים שלום בזוגיות.
אחד מעקרונות הבסיס שלקחתי להתחיל לעבוד איתו היה השינוי התודעתי מאני לאנחנו.
הבנתי שאני כל הזמן חושבת עלי, על עצמי, על מה אני רוצה,
על איך אני רוצה שהדברים יהיו בדרך שלי כי היא הנכונה,
איך התמונה שאבא שעושה כל מה שאמא רוצה ומבקשת נחרטה לי כתמונת זוגיות ורציתי שזה יקרה גם בזוגיות שלי. וזה לא קרה.

ולאט לאט, מתוך תודעת "אנחנו", למדתי לקחת את בן הזוג שלי בחשבון,
למדתי להיות החברה הכי טובה שלו והוא הפך להיות החבר הכי טוב שלי.
למדתי לאהוב, אבל באמת. לא אהבה אגואיסטית שרואים בסרטים ההוליוודיים,
אלא אהבה שאינה תלויה בדבר. אהבה של "אנחנו".
ועשיתי את מה שנראה אז בלתי אפשרי, להתחתן בגיל 44,
להביא ילד ראשון בגיל 45 ותאומים בגיל 50,
ולפצח את הנוסחה לזוגיות טובה ומאריכת ימים.

אומרים שילדים לא נולדים עם מדריך איך לגדל אותם, וגם בזוגיות אנחנו מרגישים כך.
ומתוך המקום הזה החלטתי להושיט יד וללוות נשים שחוות בדידות, ריחוק וכאב בזוגיות, ולהגיד להן:
יש דרך. יש דרך.

ומאז אני מלווה נשים רבות שעוברות שינוי תודעתי של 180 מעלות,
ומגלות את עצמן, את בן זוגן ובעיקר זוגיות שיש בה חיבור, קרבה, אהבה, חברות.
כל מה שחלמת עליו.