לאישה אחת היה בעל צדיק

לאישה אחת היה בעל צדיק, שהיה איש חסד גדול. בכל מקום שהייתה הולכת – היו אומרים לה שהיא זכתה. בעלה היה עסוק כל היום במשפחות נזקקות, יתומים ואלמנות וכו', אבל היא – סבלה! כי בשבילה לא היה לו טיפה של זמן.

פעם אחת התקשרה לרב דיאמנט בוכה, וסיפרה:
"כל היריון אני סובלת אך מוסרת נפש להביא ילדים לעולם. כעת אני בשמירת היריון, ומכיוון שבעלי לא מסוגל להיות איתי כל הזמן, ביקשתי מביתי הגדולה שתעזור לי.
יום אחד היה לילדה טיול שנתי, לכן ביקשתי מבעלי שיבוא מוקדם לעזור לי עם הילדים. בעלי הסכים ושמחתי שהוא מבין אותי.
עשר דקות לפני שהיה צריך להגיע – הוא התקשר ואמר שהוא לא יכול להגיע.
שאלתי: 'למה?'
והוא ענה: 'יש איזו אישה בשמירת היריון ואין מי שיעזור לה. חייבים ללכת לעזור.'
האישה פרצה בבכי: 'מה איתי? הרי האישה השנייה אינה אשתך – אני אשתך! מה קורה פה?'"

האם הסיטואציה הזו מוכרת לך?
איך כל העולם כולו אומר לך כמה בעלך נפלא – ורק את מרגישה בודדה, עזובה וזנוחה.

למה זה קורה? ולמה את מוצאת את עצמך בזוגיות כזו?

ואני אציג את התמונה גם מהצד השני:
כשאישה צריכה לבשל לבית שלה – היא מוצאת את עצמה חסרת סבלנות וחסרת רעיונות: "אין לי כוח לבשל היום..."
אבל כאשר השכנה אחרי לידה – היא מכינה לה שמונה סירים ועוגות.
זה מדהים איזה כישרונות מתגלים באדם כשמדובר באנשים אחרים... אז למה זה כך?

אז נבוא ונאמר: ברגע שהאדם מרגיש חייב – זה מוציא לו את החשק לעשות.
תחשבו על עצמכם: איך אני עושה דברים בכיף כשאני לא חייבת, ואיך נהיית לי משקולת כשאני מרגישה שאני חייבת.

וזה הולך אפילו לכיוונים של ללכת למכון כושר.
בהתחלה יש לי חשק, אני רוצה לעשות את זה.
אחר כך – זה הופך למחויבות, וזה כבר נטל. ואז אני לאט לאט יורדת ויורדת באימונים – עד שלבסוף אני לא מגיעה בכלל.

מחויבות – משמעה: "אני חייב, אין לי בחירה".
ואנחנו – שאוהבים חופש – לא רוצים להרגיש חייבים.

בנוסף, כשאנחנו עושים לאחרים – אנחנו מקבלים המון הערכה, הוקרה ומשמעות.
בעוד שבבית – לא תמיד מעריכים אותי. בטח לא במידה שמעריכים אותי בחוץ.
בבית, הרבה פעמים מצפים ממני, וזה נראה מובן מאליו שאני עושה. ולפעמים אפילו כועסים שאני לא עושה מספיק.

אז איפה יותר כיף לעשות? בחוץ – כמובן.

עכשיו, בוא נוציא את המילה "מחויבות" מתוך המשוואה – ונשים במקומה את המילה "חיבור", ונראה מה קורה בזוגיות כשאנחנו פועלים מתוך מקום של חיבור, ולא מתוך מקום של מחויבות.

כי בעצם – מחויבות זה כוח חיצוני שכופה עליי לעשות, וחיבור זה כוח פנימי שמניע אותי מבפנים.
יש לי רצון פנימי לעשות – וזה מקום אחר לגמרי לפעול ממנו.

כך שברגע שאני פועל מתוך חיבור – אני הרבה יותר מחויב!
לאשתי/בעלי – קודם כל ולפני הכול.
וכל עשייה – יוצרת עוד חיבור, ועוד חיבור, ועוד חיבור.

וזה לא אומר לא לעזור לאחרים.
זה אומר – לדעת מתי להיות בשביל אשתי, ומתי לעזור לאחרים.
ואיך אנחנו יכולים להיות בהשפעה ביחד בעולם.

סיבה נוספת לכך שהאדם עוזר יותר בחוץ מאשר בבית – היא משום שהוא פועל ממקום של ריצוי.
ואז הוא עושה המון למען אחרים – ומקבל המון פידבק.

אז מה קורה בבית?
איך זה שהמקום של הריצוי לא בא לידי ביטוי?

בעצם – כי בבית הוא חייב, והוא לא מקבל את הפידבק הרצוי.
ולכן זה לא מזין אצלו את המקום של הריצוי, ולא ממלא את הצורך שלו להרגיש אהוב ומוערך – מעל ומעבר לכל ספק.

השאלה הבאה שאנחנו צריכים לשאול היא: למה זה מוקרן לך?
למה זו הזוגיות וזה בן הזוג שמוקרן לך?

אם נתבונן פנימה – נמצא לרוב שיש בתוכך מקום שאומר: לא מגיע לי.
זה מקום פנימי, בתת-מודע – שלרוב, במודע – אנחנו אומרים בדיוק הפוך, ורבים עם בן הזוג:
"כמובן שמגיע לי שתעזור בבית!"
אבל עלינו לדעת – שהתפיסה הפנימית חזקה יותר מכל מחשבה מודעת.

עלינו לדעת – שאנחנו מתנהלים מהתת-מודע 95% מהזמן.
כך שכדי לפתור באמת את הבעיות בזוגיות – אנחנו צריכים לצלול עמוק לתוך עולמך הפנימי, ולחולל שם שינוי.

ולדוגמה – אני רוצה להביא סיפור של אחת הנשים היקרות שאני מלווה.
היא הגיעה אליי בגלל תחושת בדידות מאוד גדולה שהיא חווה בזוגיות.

כשהתחלנו להתבונן פנימה – ראינו שהיא התחילה עם ערך עצמי מאוד נמוך.
ובעלה דווקא עזר לה לחזק אותו.
אך מה שקרה – שהגולם קם על יוצרו.
והיא התחילה להרגיש כל כך חזקה, כל כך טוב עם עצמה – שהרגישה שהיא לא צריכה ממנו כלום, והכול היא יכולה לבד.
ולכן – הגיעה למצב של בדידות בזוגיות.

באותו רגע הייתה לה פקיחת עיניים.
היא ממש ראתה – איך היא לא עושה לו מקום.
וברגע שההבנה הושגה, שהביאה לשינוי בהתנהלות שלה מולו – הזוגיות התחילה לפרוח.
התחיל להיות יותר אנחנו, יותר חיבור.

ולפעמים היא אומרת לי: "שוב אני מרגישה לבד."
ואני עונה: "כי לפעמים את חוזרת לדפוס הקודם.
דפוס לא משנים ביום – דפוס משנים בתהליך."
וב"ה – היא בתהליך.
ולומדת לצאת, כל יום ויום – מ"אני" ל"אנחנו".

אנחנו – זה כל הסיפור.
הסיפור פשוט.
הדרך – יכולה להיות קצרה או ארוכה.
באיזו דרך את בוחרת?